ביאור שטיינזלץ על חולין ג׳

1 ללמדנו שחרב הרי הוא כחלל, כלומר, שכלי מתכת הנוגע במת הריהו מטמא כמת עצמו. וכיוצא בזה, אם נגע הכלי באדם שנטמא במת, שהוא אב הטומאה — הריהו טמא כמוהו. ואם כן, הטמא שאב הטומאה הוא, כשהוא שוחט בסכין — לטמייה שיטמא את הסכין, ואזל ותלך הסכין וטמיתיה ותטמא את הבשר!

2 אלא צריך לומר שמדובר באדם דאיטמי שנטמא בשרץ, שאינו אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא את הכלים. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם מדובר באדם דאיטמי שנטמא בטומאת מת, ומכל מקום אין הבשר נטמא. וכגון שבדק קרומית חתיכת קנה חתוך של קנה, לוודא שאין בה פגימות, ושחט בה, שכיון שהיא כלי עץ שאין לו בית קיבול — אינה מקבלת טומאה. ומעירים: וניתן לשחוט גם בכלי כזה, דתניא ששנויה ברייתא, בכל שוחטים: בין בצור אבן, בין בזכוכית ששבריה חדים מאד, בין בקרומית של קנה.

3 א אביי אמר תירוץ אחר ליישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני כך הוא שונה: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי שומרוני. במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ומשגיח שהוא שוחט כראוי, אבל אם ישראל רק יוצא ונכנס ולא נמצא איתו כל הזמן — לא ישחוט.

4 ואם שחט בלא השגחה — חותך הישראל כזית בשר מאותה בהמה ונותן לו לכותי לאכול ממנו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, שלולא היה שוחט כראוי — לא היה אוכל, לפי שגם הכותים נזהרים לאכול דווקא משחיטה כשרה, אבל אם לא אכלו — יש לחשוש כי בהמה זו לא נשחטה כראוי ואסור לאכול משחיטתו.

5 וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי גם כן לא התירו לאכול משחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

6 ושואלים: אם כך אתה מפרש, מה שנאמר מיד אחר כך: "וכולן ששחטו", אהייא על מה נאמר? אילימא אם תאמר על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי על דבר הוא עומד, מתייחס, ולכן "ואם שחטו" מבעי ליה צריך היה לו לומר!

7 אלא תאמר שהוא מוסיף עליהם גם כותי — הא אמרת הרי אמרת: שכשישראל עומד על גביו שחיט שוחט הכותי אפילו לכתחלה! ואומרים: אכן, דיוק לשון "וכולן" קשיא קשה לפירוש זה.

8 ולגופו של הדין אמר רבא: וכאשר ישראל רק יוצא ונכנס בשעה ששוחט הכותי, האם לכתחלה לא ניתן לסמוך על כך ולהתיר את השחיטה? והתנן והרי שנינו במשנה: המניח גוי בחנותו שיש בה יין, וישראל יוצא ונכנס — מותר היין, שאנו מניחים שאז נזהר הגוי ואינו נוגע בו. והוא הדין לענייננו! ודוחים: התם מי קתני שם, באותה משנה, האם הוא שונה "מניח אדם גוי בחנותו", שרשאי לעשות כך לכתחילה? הרי "המניח" קתני הוא שונה, לומר שרק בדיעבד, אם הניח את הגוי שם וישראל יוצא ונכנס — היין מותר, אבל אין ללמוד מכאן שלכתחילה מותר לעשות כן!

9 אלא מהכא מכאן יש להקשות, ששנינו: חביות יין של ישראל הנמצאות ברשות הגוי, והופקד עליהן שומר ישראל — אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כל הזמן שלא יגע הגוי ביין, אלא אף על פי שיוצא ונכנס — מותר. משמע שכשישראל יוצא ונכנס מותר אפילו לכתחילה, ולא כדברי אביי!

10 אלא אמר רבא, כעין תירוצו של אביי למשנה, אך בשינוי, הכי קתני שכך הוא שונה במשנה: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי. במה דברים אמורים? כשישראל יוצא ונכנס, אבל אם לא היה נכנס ויוצא, אלא בא ומצאו ששחט — חותך כזית בשר מן הבהמה ונותן לו לכותי, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו.

11 וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי גם כן לא סומכים על שחיטתם, מפני שאנו חוששים שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו. ושואלים: לפי זה, מה שנאמר מיד אחר כך "וכולן ששחטו" אהייא על מה נאמר? אילימא אם תאמר על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי עליה הוא עומד, מתייחס, ולכן "ואם שחטו" מבעי ליה צריך היה לו לומר!

12 אלא תאמר שדברי המשנה הללו מוסיפים עליהם גם כותי — הא אמרת הרי אמרת כי אפילו יוצא ונכנס הריהו שחיט שוחט לכתחלה! ומעירים: אכן, לפירוש זה קשיא קשה לשון "וכולן".

13 ב רב אשי אמר ביישוב הסתירה שבמשנה, הכי קתני שכך הוא שונה: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו ישראל משומד עובר עבירות באופן קבוע. ומסבירים: במשומד למאי למה, באיזה משומד מדובר — במשומד לאכול נבילות בהמות שלא נשחטו כראוי לתיאבון, שאינו עושה להכעיס, אלא מטעמי נוחות. ואדם כזה שוחט לכתחילה כשיטת רבא, שאמר רבא: ישראל משומד שאוכל נבילות לתיאבון —

14 בודק ישראל כשר סכין לוודא שאין בה פגימות, ונותן לו, והמשומד שוחט, ומותר לאכול משחיטתו. וממשיכה המשנה: אבל לא בדק ונתן לו — לא ישחוט המשומד לכתחילה, ואם שחט — בודק הישראל את סכינו אחריו, אם נמצאת סכינו יפה — מותר לישראל לאכול משחיטתו כיון שאינו עושה בכוונה לקלקל והוא ששנינו במשנה "ושחיטתן כשרה" בדיעבד, ואם לאו לא שהסכין פגומה — אסור לאכול משחיטתו.

15 וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי גם כן לא כשרה שחיטתם, ואפילו נבדקה הסכין, שמא יקלקלו את שחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי זה, מה ששנינו בהמשך: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה", אהייא על מה נאמר? אילימא אם תאמר על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי עליה הוא עומד, מתייחס, ולפי זה "ואם שחטו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר!

16 אלא תאמר שהוא מתייחס גם לישראל משומד, ואולם, אי אם מדובר במקרה שבדק תחילה את הסכין ונותן לו, הא הרי אמרת שבמקרה כזה שוחט המשומד אפילו לכתחלה! אלא תאמר שמדובר כשלא בדק — אין אתה יכול לפרש כן, שהרי אי דאיתיה לסכין אם הסכין מצוי לפנינו — ליבדקיה השתא שיבדוק אותו עכשיו, ואם אינו פגום שחיטתו כשרה אפילו לא ראו אותו אחרים! ואי דליתיה לסכין ואם הסכין אינו מצוי לפנינו, גם כי כאשר אחרים רואין אותו שוחט מאי הוי מה בכך? מה יועיל הדבר? דלמא שמא בסכין פגומה שחיט שחט! ומעירים: אכן קשיא קשה הדבר.

17 א רבינא אמר הסבר אחר לישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני כך הוא שונה, כך צריך להבין את הדברים: הכל שוחטין — הכל, כלומר, כל המומחין היודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחילה, והדגש הוא: מומחין — ואף על פי שאין הם מוחזקין אצלינו כמורגלים בשחיטה.

18 וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? כלומר, מי הוא הקרוי מומחה — אדם שיודעין בו שהוא יודע לומר הלכות שחיטה, אבל אדם שאין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה — לא ישחוט, ואם שחט — בודקין אותו, אם מתברר שיודע לומר הלכות שחיטה — מותר לאכול משחיטתו והוא מה ששנינו "ושחיטתן כשרה" בדיעבד, ואם לאו לא — אסור לאכול משחיטתו.

19 חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי גם כן לא אוכלים משחיטתם, אפילו יודעים הלכות שחיטה, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו בשחיטתם. ומקשים: לשיטה זו, מה ששנינו במשנה: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה", אהייא על מה הוא מתייחס? אילימא אם תאמר על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי עליה הוא עומד, מתייחס, ולפי זה "ואם שחטו" מבעי ליה צריך היה לו לומר!

20 אלא תאמר שהוא מוסיף גם אנשים שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה, והרי במקרה זה אין צורך שאחרים יראו אותם כדי להכשיר את השחיטה, אלא בבודקין אותו אם הוא יודע הלכות שחיטה סגי די! ומשיבים: מדובר במקרה דליתיה לקמן דליבדקיה שאינו מצוי לפנינו שיבדקו אותו, ולפיכך אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו, ורק באופן זה שחיטתו כשרה.

21 ואיכא דאמרי ויש שאומרים את דברי רבינא בגירסה אחרת: רבינא אמר, הכי קתני כך הוא שונה: הכל שוחטין — הכל, כלומר, כל המוחזקין שיש להם נסיון בשחיטה, שוחטין לכתחילה, והכוונה: מוחזקין אף על פי שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה. וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? מי הם המוחזקים? אלו ששחטו לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף מחמת השחיטה והדם, אבל לא שחט לפנינו שתים ושלש פעמים — לא ישחוט לכתחילה, שמא יתעלף, ומכל מקום אם שחט ואמר: "ברי ברור לי שלא נתעלפתי בתוך השחיטה" — שחיטתו כשרה.

22 חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי גם כן לא כשרה שחיטתם, ואפילו ברור שלא נתעלפו, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי פירוש זה, מה ששנינו בהמשך: "וכולן ששחטו" אהייא על מה הוא מתייחס? אילימא אם תאמר על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי עליה הוא עומד, מתייחס, ולפי זה "ואם שחטו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר!

23 אלא תאמר שמדובר כאן על אלה שאין מוחזקין — והאמרת והרי אמרת כי ב"ברי לי" סגי די, שאם אמר השוחט שברור לו שלא התעלף די בכך, גם אם אחרים לא ראו אותו! ומשיבים: מדובר כאן במקרה דליתיה קמן דלישייליה שאינו מצוי לפנינו לשאול אותו, ולכן אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו.

24 ב כיון שנאמרו כמה וכמה שיטות פירוש למשנה, מסבירים מדוע לא פירש כל אחד מן החכמים כשיטת האחר. רבינא ורבה בר עולא, כדעת אביי ורבא שפירשוה בכותי וכדעת רב אשי שפירשה במשומד לא אמרי אינם אומרים, משום דקשיא להו שקשה להם מה ששנינו: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן", שלשיטתם אין "וכולן" מתיישב כראוי, כפי שהראתה הגמרא לעיל.

25 כולהו כולם כדברי רבה בר עולא לא אמרי אינם אומרים, שהוא מפרש את "שחיטתן כשרה" של משנתנו בטמא ששחט קדשים, מפני שכבר שנינו דין זה במסכת זבחים. כי להך לישנא דאמרת לפי אותה לשון שאמרת בתירוץ הדברים: הכא כאן, במשנה זו עיקר הדין, ובמסכת זבחים נשנה אגב שאר פסולים — אפשר לטעון: אדרבה להיפך, התם שם במסכת זבחים עיקר מקומו, שהרי בקדשים קאי הוא עומד, עוסק.

26 וכן להך לישנא דאמרת לאותה לשון שאמרת: התם שם בזבחים עיקר הדין, והכא איידי דתנא וכאן מתוך ששנה מתחילה דין טמא ששחט בחולין שנעשו על טהרת הקודש, כפי שפירש רבה בר עולא לשון "הכל שוחטין" של משנתנו — תנא נמי שנה גם כן דין טמא במוקדשין, שהוא כשר בדיעבד — על כך יש להשיב: טמא בחולין גופיה עצמו לא איצטריכא ליה לא הוצרכה לו לומר ששוחט לכתחילה, כי אנו סבורים שחולין שנעשו על טהרת קדש לאו לא כקדש דמו נחשבים, ולא היה מקום לאסור את הדבר.

27 כולהו כולם כרבינא לא אמרי אומרים, להך לישנא דאמר לאותה לשון שאמר שאלו שיודעים אנו שהם מומחין אין כן שוחטים לכתחילה, אבל שאין אנו יודעים שהם מומחין — לא, יש לומר כי רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולכן כל הבא לשחוט — שוחט לכתחילה.

28 להך לישנא דאמר לאותה לשון שאמר: כל המוחזקין שאינם מתעלפים בשחיטה — אין כן, שוחטים לכתחילה, שאין מוחזקין — לא, למרות שהם יודעים הלכות שחיטה, צריך לומר כי לעלופי לא חיישינן לעילפון אין אנו חוששים, וכל היודע הלכות שחיטה שוחט לכתחילה.

29 רבא לא אמר כדברי אביי, שכותי שוחט לכתחילה רק כשישראל עומד על גביו, ובדיעבד די בישראל יוצא ונכנס, כי קושייה כמו קושייתו שהקשה על אביי, מדין יינו של ישראל המצוי ברשותו של הגוי, שהוא כשר לכתחילה כשישראל יוצא ונכנס. אביי לא אמר כרבא, מפני שלדעתו אין זו ראיה, שכן התם שם ביין הרי לא נגע אין הגוי נוגע ביין, ודי בשומר שיוצא ונכנס כדי להרתיע אותו מלגעת בו, ואילו הכא נגע כאן בשחיטה, הכותי נוגע שוחט בידיו את הבהמה, וכהרף עין יכול לפסול את השחיטה, ולכן יש צורך בהשגחה מתמדת.

30 רב אשי לא אמר כתרוייהו כשניהם כאביי ורבא, ששחיטת כותי כשרה, שכן קסבר סבור הוא: כותים גרי אריות הן ולא גרי אמת, ושחיטתם פסולה כשחיטת הגוי.

31 אביי לא אמר כרב אשי, שפירש את המשנה בישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון, מפני שלא סבירא ליה הא אין הוא סבור כהלכה זו שאמר רבא, שנותנים לישראל משומד לשחוט לכתחילה בסכין בדוקה, ועל פיה פירש רב אשי את המשנה. אלא רבא עצמו מאי טעמא מה טעם לא אמר ופירש את המשנה כשמעתיה כשמועתו שלו, כדברי רב אשי? ומדוע פירש שמדובר בשחיטת כותי?

32 ומשיבים: מה שפירש רבא — לדבריו של אביי קאמר אמר, שלפירושו של אביי שמשנתנו עוסקת בכותי, צריך לפרש את המשנה באופן שונה, וליה לא סבירא ליה ואולם הוא עצמו אינו סבור כן.

33 ג ובענין שנחלקו בו אביי ורבא מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים: שחיטת כותי מותרת, במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי. אבל אם בא הישראל, ומצאו שכבר שחט בהמה — חותך כזית מן הבהמה ונותן לו לאכול, אם אכלו הכותי — ישראל מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו, שמא לא שחט כראוי.

34 כיוצא בו, אם מצא בידו של כותי